• גליה יהודה נטורופתית

מערכת היחסים בין רגשות לאוכל - ההיבט הביוכימי


אז כמו שרשמתי בפוסט הקודם

האוכל משרת פונקציות שונות של רעב

ולא רק דלק להישרדות.

כאשר חלק ניכר מהפונקציות מונעות על ידי רגשות.

אם לא קראת אותו

ממליצה בחום לקרוא לפני שממשיכים

לחצו כאן למאמר הקודם


מערכת היחסים בין אוכל ורגשות

מאופיינת במספר היבטים.

היום אתמקד בהיבט הביו-כימי.


המזון שאנו צורכים משפיע על המוח,

ובעקבות כך המוח משפיע על בחירות המזון שלנו.

זוהי למעשה השפעה מעגלית.

בחירת המזון שלנו, ובעיקר מזון המכיל סוכר ושומן,

משפיעה על מוחנו ומשתקפת בשינויי ההתנהגות שלנו,

היא משפיעה על החשיבה והרגש.

זוהי מערכת עצבית שפועלת בעיקר

באמצעות שני מוליכים עצביים:

דופמין וסרוטונין.


דופמין הוא מוליך עצבי שבין השאר

מעלה את תחושות ההנאה, הסיפוק והמוטיבציה.

הוא גם זה שמניע אותנו

להמשיך ולאכול מזונות מתוקים.

אכילת סוכרים מפעילה את אחד ממרכזי העונג במוח.

מרכז שמפריש דופמין.


הדופמין מעלה את תחושת ההנאה, הסיפוק והמוטיבציה.

והפרשת הדופמין

מעלה את הכמיהה לאותו המזון שגרם הנאה.

כלומר נוצר מעגל

שמעודד אותנו לחזור ולצרוך בקביעות

את הסוכר שגרם להפרשת הדופמין

שיצרה בנו תחושת הנאה.


לעומת הדופמין, רמת המוליך סרוטונין,

שעולה לאחר ארוחה עשירה בפחמימות

ומעלה את תחושת השובע,

עשויה לסייע באיזון האכילה המוגברת.


בעקבות אכילת פחמימות,

עולה רמת הסוכר בדם.

עלייה ברמת הסוכר גורמת להפרשת אינסולין

(ההורמון שאחראי להכניס את הסוכר לתאים).

האינסולין מעלה את ריכוז חומצת האמינו טריפטופן בדם.

והמוח מסנתז מהטריפטופן סרוטונין ומלטונין

(המלטונין הינו הורמון מרגיע שמופרש בזמן שינה).

כך, שלאחר ארוחה עשירה בפחמימות,

הסרוטונין ממתן את התאווה שיוצר הדופמין,

ונוצרת תחושת רוגע ושובע המעודדת להפסקת אכילה.


אך בזה לא נגמר הסיפור

מסתבר כי אכילת יתר ממושכת,

ובמיוחד אכילה של מ